מזונות
מאז נפסק על ידי בית המשפט העליון פסק הדין המהפכני בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית ואחרים (פורסם בנבו)(להלן: "בע"מ 919/15"), חלו תמורות ושינויים בנושא המזונות במערכת המשפט בישראל. בע"מ 919/15 קבע חבות שיוויונית בתשלום מזונות המתבססת על הכנסות ההורים וזמני השהות עם הילדים.
דא עקא, אליה וקוץ בה. בע"מ 919/15, קבע כי לא יהא שינוי בחבות המוחלטת של האב במזונות הילדים עד גיל 6. קרי, האב ימשיך לחוב בכל הצרכים הבסיסיים והכרחיים בהתאם לדין העברי.
אולם הלכה למעשה, הפסיקה מלמדת כי תשלום המזונות מסתמך על עקרון השיוויון ועל עקרונות הצדק והיושר; כך שבתי המשפט יבחנו את הכנסות הצדדים ובמקרה של זמני שהות נרחבים, יקבעו הפחתה של 25%-50% כפי שהיה מקובל לפני ההלכה החדשה. בתלה"מ 66993-06-18, כבוד השופט ארז שני דן בסוגיית המזונות לילדים מתחת לגיל 6 ומעל גיל 6, וקובע שהלכות שהיו קיימות לפני פרסום בע"מ 919/15 תקפות וקיימות, אולם הסכום ההכרחי גם הוא נתון לשיקול דעת בית המשפט ובהתאם לנסיבות.
מזונות בגילאים 6-15
בע"מ 919/15, ביטל את החבות המוחלטת והאבסולוטית שהוטלה על האב בתשלום הצרכים הבסיסיים והכרחיים, בגילאי 6-15 שנים בהתאם לדין העברי.
חיוב המזונות הוא מדין צדקה ויחול על שני ההורים, עפ"י הכנסותיהם, בהתעלם באופן מוחלט מזהות מגדרו ההורה, תוך שימת לב לעניינים הרלוונטים לקביעת חיובים כספיים בין שני ההורים. ראה למשל את פסק דינו של כבוד השופט יורם שקד בתמ"ש 21810-06-16, פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו) בציינו:"בעת פסיקת מזונות ילדים לאחר גיל 6 במשמורת משותפת, ובהלימה ברורה לבע"מ 919/15, יש להתעלם באופן מוחלט מזהות מגדרו של התובע או הנתבע וליתן את הדעת לעניינים הרלוונטים לקביעת חיובים כספיים בין שני ההורים."
קרי, בית המשפט בוחן פוטנציאל ההשתכרות של שני ההורים החבים במזונות ילדיהם הקטינים ולא רק את פוטנציאל ההשתכרות של האב, באופן שיביא לאיזון ביכולתם הכלכלית של ההורים כך שלא יהיה בית אחד "עשיר" ובית אחד "עני קפדן ומצמצם". ראה פסק דינו של כבוד השופט נחשון פישר בתלה"מ 7531-05-17 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו).
אם כן, לאיזה פרמטרים ידרשו בתי המשפט בבואם לדון בנושא המזונות
בבע"מ 919/15, נקבע שהחלוקה בין ההורים תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת זמני השהות בפועל בשים לב למכלול נסיבות המקרה.
יחד עם זאת, וכדי לייצר וודאות ובהירות קבע כבוד השופט שאול שוחט בעמ"ש 14612-10-16, פרמטרים של יחס היכולות הכלכליות אל מול יחסי זמני השהות לצורך קביעת חלוקת תשלום המזונות בין ההורים:
- צרכי הקטינים.
- היכולות הכלכליות של ההורים מכל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה.
- קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים האחד מול רעהו
- חלוקת זמני השהות בפועל.
אם כן, בע"מ 919/15, התייחס לנושא מזונות הילדים בכלליות ובית המשפט המחוזי הגדיר פרמטרים ברורים יותר. כך או כך אין בנמצא נוסחת קסם המתאימה לכל מקרה ומקרה בה ניתן להשתמש לצורך חישוב מזונות ובפועל, הקבוע בבע"מ 919/15 מאפשר לכל שופט ליצוק תוכן בהתאם לשיקול דעתו, ניסיונות ונסיבות המקרה שלפניו.
מהו הורה מרכז
בבע"מ 919/15, הוצע מנגנון יישומי שיכול לאפשר להורים לנהל את הוצאות הילדים באופן שימקסם את טובתם, אשר יהא פשוט ליישום ולא יחייב שיתוף פעולה יומיומי בין ההורים בענייני כספים ותשלומים
המנגנון נועד לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות, אלא צרכים אחרים כגון הוצאות חינוך (גן, צהרון, קייטנה ועוד), הוצאות רפואה על טיפול שאינו צפוי, ביגוד ועוד.
לפי המוצע במסגרת מנגנון זה, אחד ההורים יתמנה כהורה מרכז אשר יקבל לידיו סכום כסף שיקבע ע"י בית המשפט או ע"י הצדדים, בהתאם לגילאי הילדים ולצרכיהם.
ההורה המרכז ינהל חשבון הוצאות זה ויוציא את הכספים במתכונת שתבטיח תיאום ואיזון בין מכלול הצרכים של הילדים.
התנהלות באופן זה, דורשת יחסי אמון בסיסים בין ההורים על מנת שיאפשרו להורה המרכז לנהל את חשבון ההוצאות באופן מיטבי ויעיל לטובת הילדים.
האם בע"מ 919/15, מהווה שינוי נסיבות לצורך הפחתת מזונות שנקבעו בפסק דין חלוט או בהסכם
הכלל הוא כי שיעור המזונות אינו מהווה מעשה בית דין וכי ניתן, עת אירעו שינויי נסיבות מהותיים ובלתי צפויים, לשוב ולעתור בעניין המזונות.
כלל זה יחד עם קביעת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15, מחזירה הורים רבים לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה על מנת לשנות את המשמורת ו/או להרחיב את זמני השהות וכפועל יוצא להפחית או לבטל את מזונות הילדים.
נשאלת השאלה – האם דיי בקביעת בית המשפט העליון, כדי להכנס לפתחו של בית המשפט על מנת לדון בכך; קיימות אסכולות שונות בסוגיית פתיחת נושא מזונות שנקבע בפסקי דין או בהסכם.
אסכולה אחת קובעת שראוי להחיל את בע"מ 919/15 רטרואקטיבית רק על תיקים תלויים ועומדים בערכאות השיפוט ולא על תיקים ששמיעתם הסתיימה ופסק הדיו הפך חלוט טרם מתן ההלכה החדשה. גישה זו מתיישבת עם עקרון סופיות הדיון על היביטיו השונים גם בענייני משפחה.
האסכולה השניה, קובעת כי "לצורך שינויי המזונות המוסכמים יהא צורך להוכיח ראשית דבר שינוי נסיבות עובדתי".
קרי, בית המשפט יבחן את סוגיית שינוי הנסיבות בעין מקלה ופחות קפדנית מזו שהייתה נהוגה עד כה, אולם אך ורק אם יוכח שינוי שכזה שומה יהא על ביהמש להעריך ולדון בדברים הדברים לאור המצב המשפטי הקיים כיום, היינו לרבות השפעתו של בע"מ 919/15 על שיעור המזונות אותו ראוי לקבוע.
הגישה הנוהגת בבית הדין הרבני בנושא מזונות ילדים
בית הדין הרבני, אינו מקבל את פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 וקובע שהוא הפרשן המקורי והמומחה למשפט העברי ולדין האישי.
לשיטת בית הדין הרבני הגדול, החובה הראשונית היא דאגה ליכולת מחייה סבירה לילדים והיא עדיפה על פני עוד לילה שבו ישנו הילדים עם אביהם, ואין בית הדין הרבני כפוף לפרשנות המשפט העברי כפי שנעשתה בבית המשפט.
מזונות אישה
מקור החיוב במזונות בן הזוג קבוע בסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט – 1959 (להלן – "החוק"). בסעיף זה נקבע: "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
ככל שמדובר בבני זוג יהודים, הדין האישי החל עליהם הוא הדין העברי. בהתאם לדין העברי, בעל חייב לזון את אשתו, ולא לפגוע ברמת החיים אליה הורגלה – "עולה עמו ואינה יורדת". במסגרת חיוב זה חייב הבעל לספק לאשתו את כל מחסורה ואת כל צרכיה, לרבות מדורה על מנת לאפשר לה לשקם את עצמה ולו כדי כלכתה גם אם לאישה יש רכוש ו/או נכסים בבעלותה. הלכה פסוקה זו נקבעה בפסקי דין רבים מספור בבית המשפט העליון.
הבעל מחויב לשאת בצרכיה של אשתו כל זמן שהינם נשואים שהרי "חובתו של הבעל לזון את אשתו קמה עם עצם בואם בברית הנישואין וחובה זו ממשיכה להיות קיימת כל עוד לא הותר קשר הנישואין" [ע"א 7/49, לוין נ' לוין, פד"י ה' 94,935]
החובה לזון את האישה אינה מתפרשת על פני צרכיה ההכרחיים בלבד, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי רמת החיים אליה הורגלה בבית בעלה. יצויין, כי הדגש הוא על רמת החיים אליה הורגלה האישה ולא על עושרו של הבעל. יחד עם זאת, גם כאשר מצבו הכלכלי של הבעל אינו טוב, עליו לספק לאשתו מזונות מינימיליים ולא תתקבל טענה שאין ידו משגת.
על פי ההלכה, מזונות אישה יפסקו כאשר האישה אינה עובדת או כאשר שכרה מעבודתה לא מספיק על מנת לאפשר לה את רמת החיים אליה הורגלה. אם האישה אינה עובדת, אין הבעל יכול לחייב את אשתו לצאת ולהשתכר על מנת לפטור עצמו ממזונותיה, אולם אם אישה שעבדה בעבר הפסיקה לעבוד סמוך להגשת התביעות על מנת לחייב את בעלה במזונותיה, אזי היא לא תהה זכאית לכך.
מזונות אישה יפסקו עד למועד התרת קשר הנישואין וסידור הגט, אולם קיימת גישה מהשנים האחרונות לפיה בנסיבות ייחודיות של המקרה ובהתאם ליכולתו הכלכלית של הבעל ניתן יהיה לשלב את הפן הרכושי ופן מזונות האשה ולפסוק שדמי המזונות ימשיכו לתקופה נוספת לאחר ביצוע הגט בפועל.
כך למשל, בית המשפט מוסמך לפסוק "מזונות אישה אזרחיים", על בסיס עקרונות של הסתמכות ותום לב, גם במצבים שבהם בן הזוג אינו זכאי עוד למזונות לפי הדין האישי, וזאת בשני מועדים אפשריים: אם לפני שניתן גט, אך קמה עילה לשלילת המזונות ואם לאחר שניתן גט, ומטעם זה פוקעת הזכות למזונות וזאת מבלי להביא בחשבון שיקולי אשם שעניינם האחריות לפירוק הקשר. בעת פסיקת מזונות כאמור, יתחשב בית המשפט במספר פרמטרים:
"ייתכן, שבנסיבות מסוימות מועד זה יהיה ארוך טווח, במיוחד במקרים שבהם ישנו הבדל משמעותי בין בן זוג שלא עבד כלל לבין בן הזוג המפרנס…
..אם כן, אלו שיקולים יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים, ומה צריך להיות גובהם? השאלה המרכזית בהקשר זה היא ההיתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים. על כן, יש חשיבות לשאלה מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", מה גילו (ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה), וכן מהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק."
[בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו)].
בנוסף, לבית המשפט אף הסמכות להורות על הבעל תשלום כספי, חד פעמי, או עיתי, לפי שיקול דעתו, אשר לוקח בחשבון את משך הנישואין ופוטנציאל ההשתכרות של האישה [ראה למשל תמ"ש 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו) וכן עמ"ש 31035-09-16 ש.ג. נ' ד.ג. (פורסם בנבו)]. תערכי את זה קצת אחרת
בהתאם לדין העברי, קיימות עילות לביטול זכותה של אישה למזונות, גם במהלך חיי הנישואין. כך למשל, אם אישה עזבה את בית בעלה, ללא סיבה מוצדקת; התנהגותה לא מזכה אותה בזכות זו מהטעם שהיא סירבה לקיים עימו יחסי אישות ו/או מרדה ו/או עברה על דת ו/או 'זנתה תחתיו' עם אחר.
מזונות מחמת מעוכבת
כאשר בני הזוג מסכימים להתגרש והבעל חוזר בו מהסכמתו, ואילו האשה תובעת "בגט חפצתי", ובכך מונע הוא ממנה להנשא לאחר, אז קמה וגם ניצבה זכות האישה למזונות מדין מעוכבת.
יצויין כי אין דיי בהסכם גירושין שהבעל מסרב לקיים כדי לבסס טענת מעוכבת, יש צורך בפסק דין המחייב את הבעל לגרש את האישה.
חיוב המזונות מחמת מעוכבת נועד ליצור לחץ כלכלי על הבעל עד שיסכים להתגרש.
